ענת גרינברג אמנית

מאז אני פורצת בדרכי שלי

שני זיכרונות קדומים שעיצבו את מי שהנני - האחד מבית הספר בפרנקפורט-אם-מיין שבגרמניה והשני פה במשרד הפנים.

האחד מהימים הראשונים בכיתה א' בבית הספר הגרמני בו למדתי  - הרגע בו אני חוזרת חבולה מידי התלמידים המקומיים שלמדו איתי בגלל שנעלבו שקראתי להם "נאצים" - מה שהיה הטריגר לחזרת משפחתי לישראל.

זיכרון נוסף מגיל הנעורים הוא כשהלכתי למשרד הפנים כדי להנפיק את תעודת הזהות הראשונה שלי - נקודה בחיי בה החלטתי לשנות את שם משפחתי מ"פיש" למשהו חדש - השם "שגיא".

שני מקרים אלו משקפים את ההוויה שלי כיום כאמנית - מציאות של בריאה ומאבק על מקומי כמאנץ', אישה, ישראלית.
 

הנני בת לשורדי שואה שהניעו ואיתגרו אותי לברוא, להקים וליצור את המציאות שלי מתוך האין ובשתי ידי.
בדומה לרבות וטובות הציור נמצא אצלי מגיל צעיר וכיום חלקים מגיל זה גם עולים וצפים כדימוים בציורי.

 

אני מאמינה באמנות כסוג של יזמות תרבותית-חברתית שפורצת את גבולות המסגרת בין הקנווס למציאות - לדוג' אחד הפרוייקטים שיזמתי הוא יצירה והובלה של מהלך פתיחת ביה"ס אביב שיצר תפיסה חדשה של "זליגה במרחב משותף" ושל חינוך מתוך תפיסה מחבקת, אמפטית וקשובה לצורך האישי של כל ילד וילדה ופרספקטיבה של "חצי הכוס המלאה" (כיום בעידן פוסט קורונה מכנים זאת SEL social emotional learning) לפני קצת יותר מ-15 שנים היו לזה שמות אחרים.

 

פורמלית למדתי 4 שנים במדרשה לאמנות בבית ברל אצל רבות וטובי המרצים - עזי אסד, מרילו לוין, דורון רבינא, אפרת גלנור, יהודית לוין, מיכל נאמן ויאיר גרבוז וברשותי תואר באמנות ועל כך הוספתי לימודי ציור אצל אהרון אלקלעי ואלחנן הלפרין. 

 

רישום וציור הינם שניים מהמדיומים החזקים שלי לצד יצירה של מבנים חברתיים בעולם האמנות - קבוצת Sheva אותה יזמתי וייסדתי לפני כ-5 שנים. 
 

מתוך הנוכחות והווית המציאות אני מתבוננת סביב, מתרגמת את אשר אני קולטת בסנסורים מתוך האינטואציה שלי לכדי ההשראה-הדלק שמניע אותי ואת היצירה שלי כאישה בחברה, אמא ואמנית. 

​